'ותרנות רפואית' – חיפשתי והופתעתי לשמוע שאין מושג כזה.
מצאתי הרבה מידע על ויתור על טיפול רפואי בעיקר בארה"ב, בשל העלויות הגבוהות, אך אין הרבה תיעוד על תופעה של ויתור על טיפול רפואי בשל הקושי לתאם אותו, ואולי כדאי לתת על זה את הדעת.
סקר שנערך ע"י מכון ברוקדייל בשנת 2022 העלה תמונה מעניינת המשקפת את התופעה של
ויתור על שירותי בריאות.
לפי הסקר, זמני המתנה ארוכים הם הסיבה העיקרית לכך שאנשים מוותרים על טיפול רפואי:
יותר משליש מכלל הנשאלים ויתרו על טיפול רפואי שהיו זקוקים לו בגלל זמני המתנה – מתוכם כמחצית פנו לקבלת השירות באופן פרטי.
שליש מהמבקרים אצל רופא יועץ דרך קופת החולים דיווחו שהמתינו יותר מחודש לביקור.
זמני ההמתנה הגבוהים ביותר לרופאי גסטרואנטרולוגיה, רופאים כירורגים ורופאי עור ומין.
19% ויתרו על טיפול רפואי בגלל מרחק , מתוכם 42% פנו לקבלת השירות באופן פרטי.
12% דיווחו שוויתרו על ייעוץ, טיפול רפואי או תרופות בגלל התשלום הנדרש.
הסקר בחן אומנם אוכלוסיה מעורבת בגילאי 22+, אבל כאשר אני מנסה לדמיין את האחוזים הללו, שויתרו על שירות רפואי כאנשים עם פרצופים – ברור לי אינטואיטיבית שהמצוקה האמיתית והקריטית של ויתור על שירות רפואי תמצא אצל האוכלוסיה המבוגרת, בני ה-65 ומעלה, אותה אוכלוסיה שמצד אחד זקוקה לשירותים רפואיים המשכיים במידה הכי רבה, אבל מצד שני מודרת מכל הטכנולוגיות הדיגיטליות שהקופות מתהדרות בהן, שנועדו להקל על תיאום התורים.
בהיעדר אוריינות דיגיטלית, לאוכלוסיה זו יש משאב אחר שאולי חסר לחתך בני ה-נניח- 35-60 שנסקרו: זמן.
זמן לשבת, להרים טלפונים (לתלוש שיערות תוך כדי מרוב עצבים) ולתאם.
אבל איך שלא נסתכל על זה, מדובר בפעולה מייאשת לגמרי.
השירות שאני נותנת במסגרת 'אחות לדרך' הוא שירות פרטי. בתשלום.
שירות שמספק למטופלים גם את הלוקסוס של מתאמת שיושבת מספר שעות ביום וכל מה שעומד לנגד עיניה הוא המשימה להשיג את אותו תור נשגב.
גילינו שתמיד יש משהו לעשות. אין לנו מטה קסמים. אנחנו פשוט נחושות ועקשניות.
מציפות את המרפאה בטלפונים מדי יום עד שמקבלות את התורים שמספקים אותנו.
"מרפרשות" באפליקציית זימון התורים עד שמופיעה משבצת, מצליבות בין הביטוחים שיש למטופל שלנו לבין האופציות הפרטיות שנפתחות, ובסוף, לרוב, מצליחות להשיג תור שיתאים הן למשאבים של המטופל, הן למיקומו הגיאורגרפי ולפעמים גם לפרמטרים של העדפת שפה או מגדר המטפל.
זה בעצם שיקול הדעת שמצופה מהמטופלים, אלא שלהם לא משלמים על הזמן הזה כך שהם נטולי מוטיבציה של מתאמת, המשאבים שלהם מוגבלים, והדרך לייאוש ולויתור על השירות – קצרה ממש.
ומה קורה כשמטופל מורכב לא מקבל את האיבחון או הטיפול שהוא זקוק לו בזמן?
הוא מפתח תחלואה נוספת והמצב רק הופך להיות יותר מורכב ויותר יקר למערכת.
הפעולה הזאת של תיאום תור היא לכאורה כל כך אדמניסטרטיבית, כל כך יבשה וחסרת חשיבות עד שממש קל לזלזל בה, אבל בסופו של דבר היא היא הצעד הקטן והלא מספיק מוערך שמפריד בין המשך טיפול בבעיה שכרגע מתבשלת על חום נמוך – להתעלמות ממנה עד שתחמיר ותדרוש התייחסות דחופה.
זאת ועוד, נתקלתי גם בלא מעט מקרים בהם גם מטופלים או בני משפחה שכן יאמו לעצמם את התורים, ביצעו טעויות של חוסר הבנת המערכת, כך לדוגמא:
קשישה חביבה שהייתה במעקב של מרפאת ריאות תיאמה לעצמה ביקור במרפאת הריאות בתאריך מסויים, ואת התור לבדיקת תפקודי ריאות תיאמה לשבועיים אחר כך.
או אפילו:
ביקור אצל האונקולוגית שתואם לתאריך שלפני תאריך בדיקת הPET CT, ובדיקות דם לסמנים שכלל לא תואמו.
ואז מה קורה?
בזבוז מצער של משאבים, הן של המערכת – שכן לרופא הריאות אין איך להעריך את הטיפול ולקדם אותו בלי תמונה של תפקודי הריאות, והCT בצירוף בדיקות סמנים הם תמונה חשובה מאוד בעבודתה של האונקולוגית לצורך הערכת המצב והתאמה של תוכנית הטיפול, והן בזבוז משאבים של המטופל – זמן, אנרגיה וכסף.
יש לנו דרך ארוכה למערכת בריאות שמתפקדת בצורה אידיאלית, אבל מותר לאחות לחלום?
לו רק יכולתי – הייתי מעבירה את האחריות הזו של תיאום התורים למתאמות שיוכשרו במסגרת קופות החולים ותחת פיקוחן של אחיות. ועל המחסור בכוח אדם ותורים זמינים? בפעם אחרת…
